<h1>ארחות חיים הלכ' מעקה סימן א'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
וסמכו ז"ל על לאו דלא תשים לאסור לכל דבר שיש בו סכנה כגון לשתות מים מן האגמים ומן הנהרות [לא] בפיו ולא בידו אחת. ולא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני סכנת עלוקה וכן מים מגולין ע"כ. וכן השותה משקין מגולין שעבר עליהן הלילה. ואמר רב יהודה אמר (רב) [שמואל] והוא שלנו בכלי מתכות. אמר רב פפא וכלי נתר ככלי מתכות דמו. וכן נמי יש לו לאדם כששותה מים שהובאו מן הנהר לשפוך מעט קודם שישתה אם לא שהו בבית מעט אבל אם שהו לית לן בה. ואם יש אדם אצלו צריך לשפוך גם כן מעט קודם שישתה כדגרסינן בירושלמי במסכת תמיד חמרא בפרמיא שפך פי' ליין תקנח הכוס ולא תשפוך משום הפסד אוכלין ולמיא שפך פי' שפוך מהמים משום מאוס. ומעשה באדם אחד ששתה מים ונתן לתלמידו ולא שפך מהן והתלמיד היה איסתניס ומת בצמא על כן תקנו ז"ל לשפוך מעט אחר השתייה. יין ואפילו הוא מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ יש בו משום גלוי. והחלב והדבש והציר אבל שאר משקין אין חוששין. יין מבושל ויין תוסס ויין או מים או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהן וכן שאר משקין שיורד עליהן מלמעלה משקה טפה אחר טפה וכן כל משקים שנתערב בהן דברים חדין או דברים מרים עד שנשתנה טעמן אין בהם משום גלוי.
<h2>דף כה:</h2>
ואסור לעבור תחת קיר נטוי ולעמוד במקום סכנה כגון על גשר רעוע או להכנס לחורבה וכיוצא באלו משאר הסכנות אסור (לעמוד) [לעבור] במקומן. וכן אסור ליהודי להתיחד עם הגוים ולא יתלוה עמהם בדרך. ואסור ליקח רפואה מהם אלא אם נתיאשו ממנו שיחיה. ואסור להתרפאות מן המין ואע"פ שנתיאשו ממנו שמא ימשכו אחריו. וי"א דוקא כשהמין אומר לחש אז הוא אסור אבל בשאר רפואות מותר במקומות שמתרפאין מן הגוים וכן נמי דעת הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף כז.</h2>
ומותר ליקח רפואה מן הגוים לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ כמו מלוגמה ורטיה ואם היתה מכה של סכנה אסור. וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם. והבעל התרומה ז"ל כתב שמותר להתרפאות מהן. ואם הוא רופא מומחה דלא מרע נפשיה כדאמ' רב דימי אם היה מומחה לרבים ולר' יוחנן אפילו חולה שיש בו סכנה מותר מן המומחה. ומותר לשאול לרופא גוי ויאמר סם זה יפה לקח אבל ליקח ממנו אסור. ואסור להסתפר מהן ברשות היחיד ואם אדם חשוב הוא שמתירא הגוי ממנו מותר.
<h2>דף ל.</h2>
וסמכו ז"ל על לאו דלא תשים לאסור לכל דבר שיש בו סכנה כגון לשתות מים מן האגמים ומן הנהרות [לא] בפיו ולא בידו אחת. ולא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני סכנת עלוקה וכן מים מגולין ע"כ. וכן השותה משקין מגולין שעבר עליהן הלילה. ואמר רב יהודה אמר (רב) [שמואל] והוא שלנו בכלי מתכות. אמר רב פפא וכלי נתר ככלי מתכות דמו. וכן נמי יש לו לאדם כששותה מים שהובאו מן הנהר לשפוך מעט קודם שישתה אם לא שהו בבית מעט אבל אם שהו לית לן בה. ואם יש אדם אצלו צריך לשפוך גם כן מעט קודם שישתה כדגרסינן בירושלמי במסכת תמיד חמרא בפרמיא.... שפך פי' ליין תקנח הכוס ולא תשפוך משום הפסד אוכלין ולמיא שפך פי' שפוך מהמים משום מאוס. ומעשה באדם אחד ששתה מים ונתן לתלמידו ולא שפך מהן והתלמיד היה איסתניס ומת בצמא על כן תקנו ז"ל לשפוך מעט אחר השתייה. יין ואפילו הוא מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ יש בו משום גלוי. והחלב והדבש והציר אבל שאר משקין אין חוששין. יין מבושל ויין תוסס ויין או מים או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהן וכן שאר משקין שיורד עליהן מלמעלה משקה טפה אחר טפה וכן כל משקים שנתערב בהן דברים חדין או דברים מרים עד שנשתנה טעמן אין בהם משום גלוי.
<h2>דף ל:</h2>
פי תאנה אין בו משום גלוי. פי' תאנה שנטל העוקץ שלה ונעשה פה קצר במקום עוקצה. לפיכך אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש. תאנה נקורה שיבשה ונעשית גרוגרת מותרת וכן תמר. אמר שמואל כל השרצים יש להן ארס. של נחש ממית ושל שרצים מלקה. ומה שיש בתוספתא דע"ז פסחא דתותי שחיא יש מפרשים חתיכה של לחם או בשר מפני הזיעה. והרמב"ם ז"ל כתב לא יתן ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות הן. וכן לא ינעוץ סכין בתוך האתרוג או הצנון שמא יפול ארס על חודה וימות. ואסור לתת מעות או דינרין לתוך פיו שמא יש עליו רוק יבש של מוכי שחין או מצורע או זיעה שכל זיעה סם המות לבד מזיעת הפנים. ולא יתן התבשיל תחת המטה אע"פ שהוא עסוק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק ולא יראהו ע"כ.
ושום קלוף וביצה קלופה ובצל קלוף כשעבר עליהן הלילה אע"ג דמתנחי בסילתא וציירי וחתימי רוח רעה שורה עליהם. ולא אמרן אלא דלא שיירי עיקרא או קלפתא אבל (איפכא) [אי שייר עיקרן או קליפתן] לית לן בה. ויש בני אדם שנמנעין מלאכול שומים שחוקים בשבת שחרית מפני זה. ויש שאין חוששין מאחר שלחם מעורב בו. וגם יש משימין קליפת השום בתוכו. ואמרינן פרק השואל [קנ"א ע"ב] הישן בבית יחידי אוחזתו לילית והיוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו.
שלשה מיני ארס הן של בחור שוקע ושל בינוני מפעפע ושל זקן צף. למאי הלכתא שאם שתו תשעה מחבית מגולה או אכלו תשעה מא[כל] מגולה ולא מתו (ולא שתה) [לא ישתה] עשירי שמא בחור הטיל שם ארס. ומעשה היה ששתו תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת. ולא שנא אם נתגלו בלילה או ביום. ואפי' היה אדם ישן בצדן (או) [אם] שהו כדי שיצא הרחש מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור למקומו. ושיעור המים שיאסרו אם נתגלו כדי שיהא הסם ניכר בהם ומזיק אבל אם היו המים מרובין כדי שתאבד בהם המרה הרי אלו מותרין בקרקע אבל לא בכלים וה"ה בשאר משקין. ובכמה תאבד המרה בקרקע צריך יתר מארבעים סאה ובכלים אינה נאבדת לעולם. מעין המושך כל שהוא אין בו משום גלוי.
מים שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים ולא ירחץ בהם את הבית ולא יגבל בהם את הטיט ולא ירחץ בהן (כפיו) [פניו] ידיו ורגליו. זה הכלל כל שיש בו סירטא אסור אין בו סירטא מותר כגון גב היד וגב הרגל ורומנא דאפא. ולא ישקה בהן בהמתו ולא בהמת חבירו אבל משקה אותן לחתול. ונקורי תאנים וענבים וקישואים ודלועים ואבטיחים אפילו גדולים ביותר או קטנים בין תלושין בין מחוברין. וכן כל דבר שיש בו לחה ונמצא נשוך אפילו ראה צפור יושב ומנקר אסורין חוששין שמא במקום נקב נקב.
